עוד בתור ילדה במושב,  אני זוכרת שאמרו לי שאני לא נראית מושבניקית.

איך נראית מושבניקית? מלוכלכת באדמה? הולכת יחפה? נוסעת בטרקטור?

בחיי שעשיתי וי על כל אלה, בין דר דאן דת'.

בעיני האחים שלי תמיד אשאר המפונקת, זו שלא עבדה קשה כמוהם,

שלא קמה בבוקר: "..כואב לי הראש.. יש לי אלרגיות.."

כמובן שכל זה לא נכון בכלל,

זוכרת את עצמי נגררת לחממה בכוחותיי האחרונים

רק לא לאכזב את אבא,

מאביקה בעגבניות, מורידה שוצים ונשרטת מהמלונים והמלפפונים.

הנה, עובדה שלא ידעתם על שיחי מלפפון ומלון:

הם דומים מאוד ושניהם מגרדים בטירוף אחרי שאתה עובר לידם מספיק פעמים.

זה נכון שאני לא יודעת מה העונה של הפסיפלורה והאננס,

הפעם אחרונה שהייתי בשטח היתה ב1990 כנראה

ועד לפני כשנה הצלחתי להרוג כל עציץ אפשרי.

בנהיגה, אני לא מאוד חזקה, בטח לא בשטח

(אחים יקרים, אולי אם הייתם משקיעים בי קצת בענין הזה

יכולתי להתחיל לנהוג מגיל שש כמו חלק מחברותי.)

11111

2s

3s

אני אמנם מוקפת בבגדים רוב היום, והעיסוק שלי מהווה חלק  מתעשיה שמהותה בידור,

כסף ושאיפה להצלחה והגשמה אישית.

עם זאת אני מרגישה שכן דבק בי טעם הכפר וערכיו. שיש בי מזה וגם מזה…

כבת לחקלאים, נדרשתי לגלות בקיאות בנסיעות לצפון עם המשפחה:

"מיכל (במלרע), מה גדל פה מצד ימין?"

וואלק, זה עזר אבא, אני יודעת לזהות לא מעט גידולים בצידי הדרך , עצים ופרחים.

ואני חייבת לומר שזה כיף גדול, מרגישה גאווה בזה.

טבע אמיתי ומרחבים עושים לי את זה בטירוף, הרבה יותר מערים

ושמחתי לגלות בטיול באיטליה ששנינו מעדיפים טיול בטבע.

sigalon

passion fruit

shesek

בזמן האחרון אני שמה לב שתשומת הלב שלי נתונה לטבע, גם ובעיקר בעיר.

אני מתרגשת מפריחת הסיגלון בכל מקום

מזהה פסיפלורה בכל פינה (עוקבת אחרי לכל מקום, זאת)

עץ שסק שמפתיע באמצע העיר עושה לי את היום

"כשהייתי ילד קטן קטן

במושב אחד בעמק יזרעאל

תפס אותי זקן עם זקן

מהעץ שלו קוטף ואוכל.

חשבתי שהוא יכעס עלי,

אבל האיש הזקן והטוב

אמר לי: "זה בסדר בעיני,

ילד-שסק מותר לגנוב.." (יהונתן גפן)

יש משהו בחיבור הזה לטבע שמכניס לחיי היום יום השגרתיים צבע ועניין.

פתאום בכל מקום יש משהו,

בכל פינה: צבעים, ריחות, זכרונות.

תחושת חג וחול בפריחה והקמילה, אביב סוער וקיץ שמגיע.

2014-04-13 16.21.00

השבוע אני חוגגת שנה של אהבה עם הבנזוג שלי!

היום בכניסה לבניין נתקלתי  שוב במטפס היפיפה הזה ונזכרתי..

2014-06-23 17.54.15

metapes 1

נזכרתי בתמונה הזו מלפני שנה בערך

חודשים ספורים אחרי שהכרנו וכבר, ביליתי אצלו כל דקה.

גיליתי את המטפס בכניסה לבנין ,התאהבתי בו

וקטפתי ממנו  ענף כדי להרגיש אותו גם בבית, שהיה רק שלו אז.

החיבור הזה של אז ועכשיו, של הזמן שחלף, מחזוריות החיים, מקסים בעיני.

הידיעה שאנחנו כבני אדם מהווים חלק ממשהו גדול עם הצרות הקטנות שלנו,

והחיים שלנו שאנחנו בטוחים שהם מרכז העולם.

היה בזה ריגוש ממשי, בהבחנה  שהאהבה שלנו  מוקפת ומחוברת לטבע, גם בעיר.

ממש יכולתי להרגיש את הטבע שמח איתי על המתנה שניתנה לי, על האהבה הגדולה הזאת.

"..אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא שעון לראשונה.

בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון.

..אמא הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: "אתה לא צריך שעון, זיידה, תראה כמה שעונים יש בעולם".

היא הראתה לי את צילו של האקליפטוס שבגודלו, בכיוונו, בצינתו אמר תשע בבוקר.

את העלעלים האדומים של הרימון שאמר אמצע מרץ, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים,

ואת הקמטים הקטנים שבזוית עיניה שריצדו ואמרו ארבעים.

"אתה רואה זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון אתה תהיה רק לצידו".

 מאיר שלו- כימים אחדים

עד הריגוש הבא-ימים טובים!