נפגש בשש אחרי המלחמה

את הפוסט הזה כתבתי כבר לפני שלושה שבועות, לא הצלחתי לפרסם אותו ונדמה כאילו עברו חודשים

עברו עלי ימים לא קלים ולא הרגיש לי נכון לכתוב, לפרסם, להמשיך.

מועקה קשה, דאגה, פחד, מחסום יצירתי, כל מה שרובנו חווינו וחווים עדיין..

החלטתי לפרסם את הפוסט הזה ועוד אחד שכתבתי שבוע אחרי וגם הוא לא זכה לצאת לאור.

נפגש בשש אחרי המלחמה

השורה הזאת התאימה כבר ליותר מדי מלחמות..

אמרתי את זה השבוע לאחיינים המתוקים שלי שכבר מתים לבוא מהדרום החם

לבקר בתל אביב והיא פתאום הפכה לא בטוחה בעצמה.

קבענו להפגש מיד אחרי שיגמר הטירוף. טוב נו אז בשש וחצי..

החלטתי להקדים את המאוחר, את האפטר פארטי,

היום שאחרי, אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו…

לא הצלחתי לעשות כלום בשבוע הזה, הכל מתוח וקפוץ.

אפילו תל אביב באיזה שקט מתוח.

נראה כאילו הכל כרגיל אבל לא.

מעט אנשים ברחובות.

אין חשק לצאת מהבית.

גם לצאת לרוץ לא העזתי , מפחד האזעקות.

תחושה מעיקה, ממש מועקה פיזית. כאילו מישהו מחזיק לי את הסרעפת ומחבק חזק מדי.

הכי דאגתי בסוף הזה, לקראת הפסקת האש, שלא קרתה לבסוף,

כי לפני הפסקה כזאת אמיתית או מדומה,

תמיד נותנים את כל מה שיש,

ואחריה האדישות שאולי מפחידה יותר.

חזרה לקושי של היומיום, לזה שזה "רק" בדרום אז כבר פחות בכותרות.

חזרה לגאות המפחידה של האלימות.

מה נהיה מאיתנו? בשם הפטריוטיות אנשים מאבדים את דעתם וכל צלם אנוש,

החום בחוץ לא מוסיף ומשבש לאנשים את מעט ההיגיון שהיה להם.

אני באמת חושבת שהקול השפוי פה חייב להתאחד. לא לתת לקיצוניות לנצח.

לא יכול להיות שכל מי שחושב אחרת ממך מיד חוטף מטר של קללות

או גרוע מזה- מכות אם הוא ממש ליד ולא מול מסך המחשב.

בעולם הוירטאולי הזה -האלימות פתאום יוצאת ביתר שאת.

קלטתי כל כך הרבה  שנאה ברחבי הפייסבוק-

אנשים שחשבתי שהם הגיוניים..לא יודעת באיזו מילה להשתמש אפילו ..

משתלחים בכל מי שמעז לחשוב אחרת מהם.

מקווה שבקרוב יגמר הכל ותהיה הפסקה אמיתית ולתמיד.

אין ספק שהפסקת אש בתוכנו חייבת להתרחש ומהר, אין צורך לחכות לשוך הקרבות.

המעט שכן יצא לי לעשות הוא לעבוד בערוץ החדשות בו אני מלבישה.

ערוץ i24 , שהוא ערוץ חדשות בינלאומי  שמשדר לחו"ל

עם שלושה אולפנים: ערבי, צרפתי ואנגלי.

בארץ אפשר לראות אותו באינטרנט ובאפליקציה.

בשבוע הזה  יום הרגיש כמו שבועיים, הכתבים והמגישים ישנו מעט מאוד והתרוצצו בכל הארץ.

אם יש משהו שלקחתי מהזמן הזה, זה המפגש עם האורחים הערבים

פרשנים ועיתונאים שנותנים פנים ל"ערבי האחר".

זה דבר אחד לדעת שיש ערבים "כמוך" שחושבים נראים ומתנהגים כמוך

ודבר אחר לפגוש אותם כל יום. כמה פעמים ביום.

תמיד חייכנים, נעימים ואדיבים

 לדבר איתם על המצב בצורה נעימה ושפויה.

זה אולי נשמע גזעני האופן שבו אני מאמצת לי "ערביי מחמד".

אבל באמת שכך הרגשתי, אלה היו נקודות האור הבודדות

בתוך החושך שיש כאן לאחרונה-הרגיש לי הכי אמיתי שיש.

יצא לי לדבר עם חמיס אבולעפיה, אחד האורחים הקבועים בערוץ

באחד הערבים היינו  עדים בערוץ לשריפה ביפו

ממש לא רחוק מנמל יפו בו נמצא הערוץ.

היו שמועות שהופצו שזו היתה הצתה של בית הקברות היהודי.

השמועות האלה הסתברו כלא נכונות,

ככל הנראה האש בכלל לא הגיעה לבית הקברות

ונעצרה בשטח סמוך. אין עדות להצתה.

עוד לפני ששמעתי על איך נגמר העניין, דיברתי על זה עם חמיס

שאלתי אותו לדעתו על השמועה שהופצה. הוא אמר לי דבר יפה:

"כמו במערכת יחסים : אם את היית בריב עם בן זוגך והיו אומרים לך שראו אותו יושב עם מישהי,

היית מאמינה? היית. ככה זה . כשאתה מסוכסך, אתה מאמין לכל דבר שיגידו לך על הצד השני."

לא הגיע הזמן לשים לזה סוף? אנחנו תקועים כאן יחד נרצה או לא נרצה.

בקטע הבא מוצע פתרון לסכסוך. מתוך הספר : הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם/ יונס יונסון

ספר מעולה ומומלץ!

אם תשאלו אותי נשמע לי הפתרון הכי טוב עד כה:

ושוב כדי לקטוע את רצף הכבדות והעומק

המלצות קטנות לקיץ שאולי עוד ישאר לנו ממנו משהו:

דאודורנט אבן מינרלים-  בצילום מופיעים שני סוגים, אותו מוצר של שתי חברות, שניהם טובים.

בדאודורנט הרגיל יש אלומניום, שאנחנו מורחים על הגוף שלנו יום יום,

מיותר לציין כמה זה לא בריא. הוא גם לא תמיד עושה את העבודה

ואם צריך עוד סיבה הוא האחראי לכתמים הצהובים שנשארים לנו לפעמים על הבגדים.

האלטרנטיבות לדאודורנט הרגיל שניסיתי עד כה- גרמו לי להתבייש להסתובב בציבור.

אחרי המלצה של חברה ניסיתי את אבן המינרלים הזו.

מרטיבים ומורחים כמו דאודורנט רגיל, ב90 אחוז מהזמן זה עובד נהדר. אצלו עובד אפילו יותר טוב.

 נכון, צריך לתת לו זמן הסתגלות  ולא להתייאש  אם לא עובד מיד בשבוע הראשון פרפקט. אבל בהחלט מומלץ!

אפשר למצוא בעיקר בבתי טבע, ויש כמה וכמה סוגים.

המחיר די דומה לדאודרנט רגיל אולי מעט יקר יותר, אבל לדעתי הכמות מספיקה בערך לאותו זמן אם לא יותר.

קרם הגנה- למצוא קרם הגנה שלא יריחו אותו למרחוק, (בזה תסמכו עלי יש לי אישיו ריחות רציני)

לא יהיה דביק ושומני ועדיין יעשה את העבודה זו לא משימה פשוטה.

הקרם שאני משתמשת כבר כמה שנים הוא קרם הגנה לילדים של vichy

(בתמונה: הלבן מימין שקניתי בטעות והוא לתינוקות -מסתבר שהוא טוב באותה מידה.)

הוא מספק הגנה גבוהה, בעל ריח עדין, והכי חשוב- פחות דביק ושומני מכל אחד אחר שניסיתי.

המחיר אומנם לא זול בסביבות 100 שח במבצע  אבל הכמות מספיקה להמון זמן.

ולסיום השיר הכל כך יפה הזה : "…ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים

ומותר בם לנגוע ומותר לאהוב ומותר ומותר לאהוב"..

השיר, שנקרא על ידי לאה גולדברג "האמנם", נכתב ב-1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה

והוא מייצג את עמדתה של גולדברג, שטענה שגם בזמן מלחמה

אפשר לכתוב שירים ליריים כמו בימים רגילים

"כדי שלא נאבד את טעם החיים ואת הערך שלהם"

ומותר ומותר לאהוב! ולהאמין שעוד יהיה פה טוב.